גדוד מוריה במלחמת העצמאות

המערכה המכרעת על ירושלים, שבה מילא הגדוד תפקיד מרכזי, הסתיימה עם הכרזת ההפוגה הראשונה: הקו שחצה את העיר בין מערב ירושלים – העיר העברית, לבין מזרח ירושלים וצפונה – המאוכלסים ערבים, קיבל אז את התוואי שלו, שנשאר לשמש ב-19 השנים הבאות. הדיפת הלגיון הערבי והצבא המצרי לבל יחדרו ללב העיר ולבל יכבשו את שכונותיה העבריות תישאר זכורה לתפארת המשתתפים בה.
הגדוד סיים את המערכה הכבדה מותש וחבול. שלושה מפקדי פלוגות בגדוד נהרגו: נועם גרוסמן עם השישה-עשר, בראשית מרס; מ"פ המסייעת מוסה סלומון, בהתקפה על מצודת דוד, ב-17 במאי; מנחם ריצמן (ריצ'י), מפקד פלוגת העתודה שחנתה בתלפיות ומי שהיה קודם לכן מ"פ הסטודנטים בגוש עציון, נהרג ב-22 במאי בעת החשת תגבורת לרמת-רחל. מפקדים אחרים נפצעו קשה. הסמג"ד, צבי סיני, נפצע קשה בשיירת הדסה, מ"פ פלוגה א', מרדכי גזית, נפגע במערכה על הקסטל ושוב בעיר העתיקה שעות אחדות לאחר שקיבל את הפיקוד על המקום. סגנו, יעקב סלמן, נפצע קשה בקטמון.
מפקדים בכירים אחרים עזבו את הגדוד מטעמים שונים. על הסמג"ד יוסף נבו הוטל להקים בירושלים חיל שריון ותותחנים, יהושפט (פטי) הרכבי עזב אחרי המערכה על רמת-רחל.

ב-11 ביוני בעשר בבוקר נכנסה לתוקף "ההפוגה הראשונה", שהסתיימה ב-8 ביולי. אחרי-כן באו עשרה ימי לחימה נוספים, שבהם הועבר גדוד "מוריה", כזכור, למסגרת חטיבת הפלמ"ח "הראל", שנלחמה על הרחבת הפרוזדור אל העיר.

דרך בורמה

בראשית יוני לא נותרה במחוז ירושלים תחמושת אלא לחמישה ימי לחימה. "רק נס יציל את ירושלים," סיכם מפקד המחוז בפגישת מפקדי החטיבה. פריצת דרך בורמה הייתה הנס הזה.
תום המלחמה בבירה ב-28 במאי נכבש רכס בית סוסין-בית ג'יז ובן-גוריון רשם ביומנו: "אפשר לסלול דרך ארעית מבית-סוסין לשער הגיא ולהעלות לילה לילה שיירות אוכל." ב-1 ביוני הוסיף ורשם: "שיירת הג'יפים" הגיעה לירושלים בשלום והביאה עמה מרגמות כבדות ובינוניות עם מאות פגזים וארבע מקלעי בזה.
חידוש הקשר עם השפלה היה צעד חיוני ביותר במהלך הלחימה בירושלים, אף שלא פתר את המצוקה באופן מוחלט והיה כרוך במאבק מתמיד. ראשית, היה צריך להרחיב את רצועת השטח שבה עברה דרך בורמה. דרך הג'יפים הייתה נתונה לאש, ולכן בתחילה הייתה זו דרך לילה. גם יחידות הנדסה פעלו בלילות, חצבו, עקרו סלעים, הרחיבו את נתיב העפר והחלו סוללים כביש, עדיין ללא אספלט. גם ב-11 ביוני, כאשר נכנסה ההפוגה לתוקף וכללה איסור לשנות את המצב, נמשכה העבודה הלילית על סלילת דרך בורמה.
סלילת הדרך איפשרה מהפך בחימוש היחידות הירושלמיות ובתחבורה בין העיר והשפלה והייתה לאפופיאה שכל העיר הייתה מודעת להתרחשותה, אולם בכל זאת גדול ודוחק היה המחסור ולא היה ניתן לחכות עד להשלמת הנתיב. לכן אולתרו, במקביל למבצע ההנדסי, אמצעים ודרכים להעברה מידית של מטענים.
עמנואל בר-חיים, איש רמת-רחל, ודוב שרירא, איש שכונת הפועלים שליד בית הכרם, ניצחו על העברת המשאות. זה היה מאמץ משותף של הפעלת מנועים, דחיפת מטענים בדרך ופריקתם, נשיאת המשאות על הגב בקטעים שעדיין לא היו עבירים לרכב, וכן משיכת כלי רכב על-ידי טרקטורים. ב-13 ביוני רשם בן-גוריון ביומנו: "העבירו הלילה 52 טון על-ידי 500 סבלים."
חובה לציין גם שדרך בורמה לא ענתה על היקף התנועה שירושלים נזקקה לו לצרכיה הדוחקים, הקיומיים, והיה הכרח להרחיב את הפרוזדור הצר, שחלקו היה נתון תחת באויב. הרחבת פרוזדור הכניסה לירושלים עמדה אפוא במרכזם של מבצעים שנועדו להשתלט על מתחם רחב יחסית, עם נתיבים חלופיים.

נוסעים לשפלה

"דרך בורמה" פתחה את הקו ירושלים-שפלה גם לנוסעים; חיילים ואזרחים. למרות האיסור החמור על עזיבת העיר וההגבלות הנוקשות על התנועה בדרך, יצאו ממנה בתוך חודשים ספורים כשליש מתושביה היהודים. בעלי קשרים הוציאו את משפחותיהם מהעיר, ילדים נשלחו לקרוביהם בשפלה לשם הבראה אחרי החסר במזון שנכפה עליהם בחודשים הראשונים.
עם הכרזת ההפוגה הראשונה זכו חיילי הגדוד סוף-סוף בחופשות של ממש. רבים מהם ראו עצמם זכאים לחופשה מחוץ לירושלים, כפיצוי על שירות קשה, אולם המדיניות הייתה לאפשר נסיעה לשפלה רק לאלה שמשפחותיהם גרו דרך קבע מחוץ לירושלים. לאלה שמשפחותיהם נטשו את העיר רק באופן זמני נכונה אכזבה.
מטה הגדוד פרסם פקודת יום, שקבעה כי המטה לא יתמוך במתן היתרי נסיעה אל משפחות שעזבו את העיר.
במסגרת המלחמה נגד נטישת העיר, חויבו החיילים הנוסעים לתל-אביב להתייצב מדי יום בפני שליח שנקרא "קונסול ירושלים בשפלה". משוללי קרובים תל-אביביים ששאפו בכל אופן לחזות בנפלאות העורף, ניסו לנצל את ההיתר שניתן למשאיות המפנות פצועים לעבור בלטרון, בחסות הצלב האדום. אלא שהארגון הבינלאומי לא הכיר ביציאת חיילים לחופשה כצורך הומניטרי. קרה שקבוצת חיילים עלתה על משאית כזאת, ואחר כך נאלצה להיפרד ממנה ביציאה משער הגיא ולצעוד ברגל בגבעות שמדרום ללטרון, עד לנקודה בה ששוכן כיום קיבוץ "נחשון".
אנשי חי"ש תל-אביב קיבלו זכות קדימה. הם נסעו עם רשימות של ד"שים ועם מכתבים של חבריהם שנשארו בירושלים – הרי שירותי דואר בין ירושלים לשפלה לא היו עדיין. מקבלי החופשות חזרו עמוסי חבילות לחבריהם. היו שלא חזרו בזמן ונרשמו כעריקים, גם כאשר היו אלה חיילים שהצטיינו בלחימתם. נרשמו כעריקים גם כאלה שחזרו בהגיעם לשפלה לגדוד המוצא שלהם, בין השאר לחטיבת גבעתי, שממנה נשלחו בזמנו לירושלים. הם הועמדו לדין בתל-אביב, אולם שופטיהם הסתפקו בנזיפה, גם משום ששליחה חזרה לירושלים הייתה כרוכה בסידורי תחבורה, שהיחידה התל-אביבית התקשתה לספק.
לוחמים שלא ראו במשך חודשים צורת עגבנייה, שאכלו מצות שבועות אחרי פסח, או שסעודתם הייתה לעתים מורכבת רק מפרוסת לחם אחת, קערת מרק דלת תוכן וכדורי ויטמינים – לאלה הייתה שפלת החוף, על תענוגותיה הפשוטים, כגן עדן. כוס הקפה הקר הראשונה נשתמרה עשרות שנים בזיכרונו של מי ששתה אותה בדרכו לתל-אביב. מזנון הדרכים הקטן ברחובות שבו הוגשה לו, נדמה בעיניו כבית קפה מפואר.

חיילים בצה"ל

מן הימים האחרונים של ההפוגה ועד תום קרבות עשרת הימים נשבעו כל לוחמי ה"הגנה" במחוז שבועת אמונים לצה"ל. בתוך כך התארגנו כוחות הצבא בעיר בשתי חטיבות: לאחת מהן (מס' 6 במניין הארצי) סונפו אנשי החי"ש הוותיקים והם אורגנו בשלושה גדודים. במסגרת החטיבה השנייה, 16 היה מספרה הארצי, הוקמו חמישה גדודי חי"ר נוספים, בהם מגויסים צעירים ואנשי חי"ם לשעבר.

"קדם"

ב-15 ביולי כינס שאלתיאל את מפקדי החטיבה הבכירים והודיע להם כי סיכם עם בן-גוריון שבלילה האחרון לפני כניסת ההפוגה השנייה לתוקף, תכבוש החטיבה את העיר העתיקה. פקודת המבצע, שהוצאה בתום הפגישה עם המג"דים, קבעה את סדר הכוחות: שש פלוגות, מתוכן אחת של אצ"ל, ואחת של לח"י, שתיים מגדוד "בית חורון", ושתי פלוגות רגלים נוספות של החי"ר. מאנשי "מוריה" השתתף רק איש אחד, הסמג"ד צבי סיני, ששימש קצין קישור בין מטה המחוז ליחידות הלוחמות.
בשמו של המבצע – "קדם" – הידהד צליל המיית הנפש היהודית קדמה, מזרחה, לעבר לעיר העתיקה.
מתכנני המבצע היו חדורים תקווה שפריצת כוח ניכר לתוך העיר העתיקה, אפילו לא יספיקו הכובשים לטהר את כולה, עשויה להכריע את המערכה ביממה אחת. והם האמינו כי אם תקבע עובדה ערב כניסת ההפוגה לתוקפה, כבר לא יהיה ניתן לשנותה.
פרופ' בנימין מזר וד"ר דוד עמירן תרמו ידע גיאוגרפי-היסטורי לאיתור נקודות הבקעה בחומה, ואילו פרופ' יואל רקח ערך תחשיבים מתמטיים-פיזיקליים לגבי עוצמת הנפץ ולגבי המבנה וההרכב של המטענים שיחוללו את ההרס הנדרש.
הם תיכננו סוג מיוחד של מטען, מטען נפץ ענק דמויי חרוט. זה היה אמור להיות המפתח להצלחה, אולם בדיעבד נמצא שהוא היה אבי הכישלון של המבצע כולו. מטעני החרוט היו כבדים, מאות קילוגרמים כל אחד, ולא נוחים לנשיאה, ללא השוואה עם המטענים הרגילים, דמויי הלבנה או הקובייה. לכל חרוט נדרשו יותר מארבע ידיים, הכל לחינם. אחרי שהמטענים הובאו במעטה החשיכה לשניים משלושת אתרי ההבקעה, לא הבקיע פיצוצם את החומה, אפילו לא סדק אותה. הם הותירו רק כתמי פיח.
אין אלא להתפלא על מיעוט האבידות של כוחותינו בניסיון הפיצוץ: שני הרוגים ושמונה פצועים. לא קשה, לעומת זאת, להבין את מנת התסכול של הלוחמים.
אלא שהיה למבצע קורבן נוסף, הקשור קשר אמיץ לסיפור הלחימה בירושלים: מפקד החטיבה דוד שאלתיאל. כישלונות "קדם" הנחיתו מכה סופית על סמכותו, שהייתה מעורערת בלאו הכי, והוא סיים בכך את כהונתו כמפקד החטיבה.

ת"פ "הראל"

חיילי הגדוד שהוצבו בפרוזדור היו מתוסכלים מכך שפיקוד "הראל" שיתף אותם רק בתפקידי אחזקה. הם חזרו ונתקלו ביחסם המתנשא של לוחמי הפלמ"ח כלפי לוחמי החי"ש. הסיפור הבא, שסיפר אחד ממפקדי "מוריה", ממחיש זאת. הוא פגש מכר, איש חטיבת "הראל", שקידם את פניו בשמחה בכפר הכבוש צובה, שעדין העלה עשן מהתקפת הלילה, והושיט לו תרנגולת כפותה: "תסתדר עם זה, לי כבר לא יהיה זמן לקומזיץ," אמר ומיהר להדביק את חבריו, שעזבו את המשלט.
חיילי הגדוד מצאו עצמם "מחזיקים קו"; יושבים במשלטים, בבית-מחסיר ובצובא. המתחם כולו היה נתון להפגזות, שכוונו במיוחד נגד משולש היישובים קריית-ענבים – מעלה-החמישה – נווה-אילן והשטח שמצפון להם.

ערב כניסת ההפוגה השנייה לתוקפה נעשה ניסיון להרחיב את שליטתנו על הדרך לשפלה. מצפון-מערב נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים – שלא עלו יפה – לכבוש את לטרון, ומדרום מזרח, מכיוון הקיבוצים מעלה-החמישה וקריית-ענבים, הוטל על חטיבת "הראל" לתפוס שורה של משלטים על נתיב מקביל לשער הגיא. הפעם היה גדוד "מוריה" שותף מלא בקו הראשון.
בצהרי יום שבת, ה-17 ביולי, תקפה פלוגה ב' של "מוריה" את הכפר בית-ת'ול שנמצא המערבי של הגזרה. הכפר נפל ללא קרב, ובסריקה שערכו אנשי הפלוגה בבתיו נמצאה כמות גדולה של תחמושת. עם דמדומים חזרו האנשים לבסיסם באבו-גוש, מהלך שישה קילומטרים מבית-ת'ול.
בית-ת'ול לא היה יעד לעצמו. כיבושו בא לאבטח תפיסת משלט נוסף, מצפון-מזרח לכפר, עמוק בשטח האויב: גבעת ח'רבת אבו-לאחם. חיילי המחלקה שעליה הוטל הכיבוש, לא ישנו בלילה הקודם. הם לא קיבלו בהתלהבות את המבצע החדש, אם להשתמש בלשון המעטה. התארגנותם הייתה אטית, המ"מ דב שלייפר חלה והוחלף בסגן מפקד הפלוגה, יוסקה קבקר.
השכם בבוקר היום ההוא, עם דמדומי שחר, הבחינה יחידת פלמ"ח שהשתייכה לאותו כוח משימה שהתמקד בכיבוש משלטים מצפון למעלה-החמישה, שבוואדי עוברת שיירה של הלגיון הערבי. גם האויב חיפש כל דרך לפלס לכוחותיו קווי תחבורה חלופיים, בין לטרון לרמאללה.
אנשי הפלמ"ח פתחו בירי מקלעים על השיירה, אולם לא הצליחו ליירט את מסעה. הלגיון הגיב בהתקפת נגד. תחילה הפגיזו תותחיו את המשלטים שכבשו לוחמי "הראל", ואחרי ההפגזה ניסו הלגיונרים להסתער, ללא הצלחה.
בסביבות השעה 23:00 יצאו אנשי מחלקת "מוריה" לדרך ונעלמו עד מהרה לתוך הלילה. הם צעדו כשני קילומטרים בשביל העולה להר-הרוח, ומשם פנו צפונה. כדי לקצר את הדרך הם המשיכו ללא שביל, ירדו לוואדי בדר (נחל החמישה), טיפסו על השלוחה שמצפון לו והקיפו אותה ממערב.
הדרך התפתלה בין מעלות ומורדות, יגאל אלון הכתיר את מסע ההתקדמות בתואר "מן הקשים שעשה הפלמ"ח". מדובר בהליכה מאומצת בחשכת הלילה, שבה ההולך חייב לדרוך את כל חושיו, להפעיל כהוגן את שריריו ולהטות את גופו מצד לצד כדי לשמור היטב את שיווי משקלו ולא למעוד.
מאחר שהצועדים היו אמורים להישאר על רכס היעד עד לייצוב קו ההפוגה, היה על הלוחמים לשאת ג'ריקנים מלאים במים, שקי רימונים ותחמושת נוספת. עמוסים לעייפה וסחוטים מצעידת היום הקודם, הם ירדו ועלו במדרונות התלולים.
לפנות בוקר, לאחר שעברו כחמישה קילומטרים, שלושה מהם בדרך-לא-דרך, נמצאו עדיין אנשי המחלקה במדרון היורד לוואדי נאמוס (נחל כפירה). קבקר החל לחשוש שתעה בדרכו. ניסיונותיו להתקשר למפקדה עלו בתוהו, כי הרכס הגבוה, שחצץ בינו לבין מעלה-החמישה, הפריע גם לגלי האתר ושיבש את התקשורת האלחוטית.
בחורשת זיתים ליד עין-נאמוס, נתקלו אנשי המחלקה בערבי רוכב על חמור. בין המפקדים לחיילים התפתח דיון כמיטב מסורת תנועות הנוער, אם להורגו, לקחתו בשבי או להניח לו. מושא הוויכוח לא המתין לראות איזו פעולה ינקטו היהודים כלפיו ונעלם בעיקול הוואדי, בכיוון הכפר קטנה.
מפקד הפלוגה מגדוד "הפורצים" נמצא באותו זמן בערך במצב דומה, והחליט לסגת, ואילו קבקר החליט להמשיך במשימה כמתוכנן. גם בין שני המפקדים לא היה קשר.

פנים אל פנים בראש הגבעה

לוחמי "מוריה" הגיעו אל הגבעה ב-6:30 בבוקר, באור יום, ואיתורם על ידי האויב היה בלתי נמנע לפיכך.
ח'רבת אבו-לאחם היא פסגה סגלגלה, ששטחה כחמישה דונמים. מדרונותיה הם כה תלולים שגם שכיבה עליהם לא הייתה נוחה. במפה המנדטורית היא סומנה כשטח נטוע, אלא שהסימון התייחס, ככל הנראה, למטעי כרמים שנעקרו אחרי שהמפה נחתמה והופצה. במקום נותרו גדרות אבן וטרסות שיושרו והוכשרו בזמנן לנטיעה. היו בשטח גם בורות סיד.
הלוחמים תפסו את הפסגה ללא קרב, אולם מספרם היה מועט מכדי לאבטח את כל הגישות אליה.
סיפר צבי ורדי: "הכפר הגדול בית-אענן, מרחק של שני קילומטרים ומחצה, נשקף מכיוון צפון מזרח. רחוק יותר במזרח נראו הכפרים בידו ואל-קביבה, וכמו כן משלט הרדאר. בדרום מזרח הסתירה פסגת תל-כפירה את הכפר קטנה. הנוף היה מרהיב, אולם למי היה 'ראש' כדי ליהנות מהמראה." ורדי פיקד על כיתה שהתפרסה במדרון הדרום מזרחי, לכיוון קטנה, ולקראת הצהריים טיפס עם אנשיו לראש גבעת אבו-לאחם. הוא לא ראה את קבקר, מפקד הכוח, שהיה בצפונה של הגבעה.
הלחימה החלה לקראת הצהריים. מפקדי הגדוד החמישי של הלגיון הערבי שיתפו בו, כך מתברר, כוחות פלסטיניים מקומיים. אחרי ריכוך שהונחת על המשלט מתותחי המשוריינים של הלגיון, החלו הכוחות הפלסטיניים להתקדם בחסות הטרסות וגדרות הכרמים, תוך כדי השלכת רימונים, אולם אש מקלעים של כובשי הפסגה עצרה אותם.
אחד המ"כים של כובשי הפסגה, יעקב יולוס, נקרא לטפל במקלע מקולקל. הוא סיפר: "התמחיתי במגל"דים (מקלעים צ'כיים קלים) בקורס מ"כים, בח'רבת אבו-לאחם היו לנו שלושה כאלה. כאשר פתח הראשון באש הוא נתקע והתברר שלסרט הוזנו כדורים בלתי מתאימים, מהשלל של בית-ת'ול. לא היה לי חוטר מתאים כדי לחלץ את הכדור. וכך התקלקלו שלושת המקלעים בזה אחר זה. עסקתי בזה יותר משעה."
כאשר נחלשה אש המקלעים של מגיני המשלט, התקדמו הערבים – בכוחות קטנים – עד סמוך לפסגה. המגינים הדפו אותם בנשק קל ורימונים, אך הללו התמידו והוסיפו להתקדם, פעם אחר פעם. קרב זה נמשך שעות, מלאי הרימונים הידלדל והלך ולאט לאט החלו אנשים להיפגע. יולוס נפגע בפניו, המשיך להילחם, אך כדור נוסף שפגע בכתפו שיתק את יכולתו להשיב אש.
הלוחמים נסוגו לראש הגבעה, הערבים הסתערו מן המדרונות והלחימה התרכזה סביב בור, שבעבר הייתה בו כנראה משרפת סיד ועתה רוכזו לידו הפצועים. יולוס: "יוסקה קבקר עמד באמצע הבור כשבידו טומיגן וניהל את הקרב. הערבים מסתערים והמגינים נסוגים, אלה יורים באלה, ואנחנו בתווך, חוטפים אש משני הכיוונים. המצב בכללותו נראה נואש. לא היה חובש. אנשים חבשו את עצמם בתחבושת אישית."
סיפר בצלאל כרמי: "החבר'ה שוכבים. כל אחד יורה בכיוון שלו, והערבים מתקרבים. אחדים מאתנו צועקים 'תחמושת', החבר'ה זורקים תחמושת אחד לשני. אני אומר לזה שלידי: 'העקב שלך מורם, תוריד אותו, אולם עד שהוא מגיב הוא מקבל כדור בכף הרגל. לפתע מופיע ערבי במרחק מטרים ספורים ממני, אני יורה בו והוא יורה בי, הוא פוגע לי בראש בצד שמאל. הכדור חדר לקסדה, עבר מעל לרקה השמאלית, שרט את גולגלתי מבלי לחדור לראש, ויצא מאחורי הקסדה. הגדלת זווית הפגיעה בכמה מעלות הייתה גומרת אותי. הייתי מטושטש … הראש שלי נשטף דם, לקח לי כמה דקות להתאושש. החלטתי לא לקרוא לחובש וזחלתי לבדי לתחנת האיסוף. כשהגעתי, הדם המשיך לנזול, ונחבשתי שם. כתבתי פתק ונתתי למישהו: 'אמא אני בסדר, מקווה להגיע'."
ורדי הבחין שמספר האנשים סביבו מידלדל והולך. הוא לא ידע היכן נמצאים יעקב יולוס ואחרים. "כמה פעמים התקרבתי וחזרתי כדי למשוך אחרי את החבר'ה, אולם הם לא באו אחרי," סיפר. "התרגזתי. צעקתי 'אחרי' פעם-פעמיים. בהתחלה היו אחרי עוד אנשים – אחר כך נעלמו גם הם."
לפתע ראה את יוסקה קבקר, שוכב במדרון הצפוני של הגבעה, מרחק כמה עשרות מטרים ממנו, ללא רוח חיים. לא הרחק ממנו היה מושלך תת-מקלע. על אף שניסה שלוש פעמים, לא הצליח ורדי להגיע ממש אליו, שכן נתזי כדורים שנחתו לידו הראו כי הנתיב אל קבקר היה מטווח, אבל ורדי הצליח בכל זאת להרים את התת-מקלע המושלך. אנשי האויב סגרו עליו במעגל, והדבר הגביל גם אותם. הם לא יכלו לירות אליו בלי לסכן את אנשיהם העומדים ממול. הם, כמוהו, התקדמו בזחילה. שני חיילים של כוח "מוריה", שלא היו פקודים של ורדי, ניסו לשכנע אותו לזחול למטה. "מה אתה מחפש פה," שאלו. הם היו שניים כנגד אחד, ולא היססו למשוך אותו בכוח, והצילו בכך את חייו.
שאר אנשי המחלקה נסוגו בצורה זו או אחרת במורד התלול, הדרומי, המוביל לוואדי נאמוס העמוק. כרמי הפצוע סיפר: "צעקו אלי שמישהו קיבל הלם. זה היה בחור בלונדיני, מהעולים החדשים. הורדתי עליו כמה סטירות. ריכזתי את האנשים. הייתה לי חגורה בריטית, הפצועים אחזו בה ואני משכתי אותם, כשהם יורדים מקפל קרקע לקפל קרקע, סובלים כאבים, נגררים והולכים."
ההר (תל-כפירה) חצץ בין המחלקה לבין הבסיס במעלה-החמישה, ממנו התקבלה הוראה היציאה. הקשר בין שתי הנקודות – שהמרחק ביניהן בקו אווירי הוא כשני קילומטר – נוצר לבסוף דרך תל-אביב. המפקדה במעלה-החמישה אילתרה פלוגה מהגדוד הרביעי, בפיקודו של דוד אלעזר (דדו), שיצאה לעזרת הלוחמים. רוב אנשי התגבורת היו פלמ"חניקים, שאליהם צורפה מחלקה של גדוד "מוריה", בפיקודו של דוד כפרי. הפלוגה המקובצת הגיעה לוואדי נאמוס סמוך לצהריים.
כאשר דדו ואנשיו החלו לעלות לכיוון הגבעה, הם פגשו בזו אחר זו בשתי חוליות של נסוגים, שתיהן מטופלות בפצועים. סיפר בצלאל כרמי: "כשפגשנו את דדו ואנשיו, החובש שלהם ראה את מצבי, חיזק את החבישה ורצה להזריק לי מורפיום. סירבתי, כדי שאוכל להמשיך בכוחות עצמי ולתמוך בפצועים." בשלב זה עדיין לא היה ברור מה המצב על הגבעה, הלוחמים לא ידעו שהמחלקה של יוסקה קבקר שוב אינה מחזיקה את המשלט ושרבים מאנשיו נפצעו קשה או נהרגו והאחרים נסוגו. מתברר שגם ראשוני הנסוגים סברו שקבקר עדיין מחזיק במקום.
אחריהם באה שורה שנייה של נסוגים, רובם פצועים, שאותם הוביל יולוס, הפצוע גם הוא. על השיבה לבסיס הוא סיפר: "החובש, מאנשיו של דדו, הצביע על הכיוון לאבו-גוש. המשכנו לצעוד. צעדתי כשאני נעזר ביד אחת בצועד אחר, וכך צעדנו יד ביד, עד שהגענו לג'יפ שהוביל אותנו למנזר [של אבו-גוש, בו אורגן בית חולים חטיבתי של 'הראל']".
כאשר פגשו את דדו ואנשיו, הזהירו אותם הנסוגים שלא יעלו ישירות לגבעה. אך אזהרה זו באה, כפי הנראה, מאוחר מדי. כשמחלקה בפיקודו של צפתי הגיעה לאוכף שבין חירבת אבו-לאחם לגבעה 713, הפתיעו אותה מקלעי הלגיון מהחורבה – ממרחק 200 מטר בלבד. צפתי ואחד מחייליו נהרגו. שאר החיילים תפסו מחסה מאולתר בין הסלעים, ודדו, שהוזעק והגיע למקום עם יתרת הכוח, חילץ אותם והעלה אותם לגבעה 713, 500 מטר ממערב לח'ירבת אבו-לאחם.
שבעה לוחמים איבד הגדוד על הגבעה, ובהם סגן מפקד הפלוגה, יוסף קבקר. שני אנשי פלמ"ח נפלו על משלט סמוך. בין הנותרים היו כאלה שעדיין פירפרו בין החיים למוות כאשר חבריהם נסוגו תחת אש כבדה, ונותרו לגווע בשיפולי הגבעה. גם גופותיהם של אלה שנפלו חלל על גב הגבעה הושארו בשטח.
בלילה הבא יצאה כיתה מוגברת כדי לאסוף את הגוויות. פיקד עליה המ"פ אביבי עמיאל. קצין ההסברה, מאיר אביזוהר, שהצטרף אליו, סיפר: "הצעידה במורד התלול בחשכת הלילה הייתה קשה ואטית, וכאשר התקרבנו לוואדי, שממנו היינו צריכים להמשיך ולעלות אל ח'ירבת אבו-לאחם, גברה האטיות. בתחתית הוואדי נעצרנו כליל. עמיאל סינן מבין שיניו חרפות זעם. הוא העריך שהאנשים האטו את התקדמותם במתכוון, כדי לא להגיע לגבעה ולא להיתקע עליה לאור היום עם גופות החללים. אחר כך, כאשר נודעו במטה הגדוד הנסיבות שבהן הושארו הגופות בשטח, הבנו את עוצמת הטראומה של הנסיגה מח'ירבת אבו-לאחם."
הגוויות נותרו בשטח שבועות מספר, עד שפונו בחסות הצלב האדום.
בהסכמי שביתת הנשק עבר הקו הישראלי על גבעה 713, ואילו ח'ירבת אבו-לאחם נשארה בשליטת ירדן עד למלחמת ששת הימים.